קולינריה בשכונת פלורנטין בתל אביב

חזרתי לסיבוב קולינרי נוסף בתל אביב, הפעם בשכונת פלורנטין עם ירון סגל, הבעלים של המסעדות לה טיגרה וקוקו נקו. בטוחה שבשלב הזה חלקכם הרמתם גבה. אבל יש מצב שזה מהסיבובים הקולינריים הטובים ביותר שחוויתי.

פלורנטין היא שכונה שהוקמה בשנת 1927, ועד שנת 1948 הייתה חלק מיפו. היא ממוקמת בין הרחובות העלייה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו מצפון ודרך שלמה (סלמה) מדרום, ונוסדה על ידי דוד אברבנאל והקבלן שלמה (סלומון) פלורנטין. כשאחרי כיבוש יפו במלחמת השחרור היא סופחה לתל אביב.

עם הקמתה היא אוכלסה עם עולים יהודים מיוון, פולין, צפון אפריקה, בולגריה, טורקיה ובוכרה. עד שהחלה נטישה של התושבים המקוריים, ואת מקומם תפסו עסקי מסחר. בשנות ה-90 החלו פרויקטים של התחדשות שהובילו לפתיחתם של בתי קפה, מקומות בילוי, גלריות, סדנאות אמנים צעירים וחנויות מעצבים, תוך חיסול התעשיות הוותיקות, כמו ביגוד וריהוט.

עלויות המגורים והשכירויות הנמוכות, יחסית לשכונות תל אביביות מבוססות יותר, מושכות צעירים רבים. אבל הקרבה לאזור התחנה המרכזית החדשה וריכוזי העובדים הזרים בסביבה משמרים תדמית בעייתית, ובאמת אני אהיה כנה ואגיד שזאת שכונה שתמיד הרתיעה אותי, יש לה חזות קצת מחוספסת עם סטריאוטיפ של קולינריה פחות מפותחת, אבל איזה כיף שכל מה שיגיע בהמשך הסקירה יפריך כל מחשבה כזאת וכעת אני עם רצון אמיתי לחזור לביסים הנהדרים שהיו ביום הזה.

המקומות שחווינו היו בעיקר ברחובות פלורנטין, ידידיה פרנקל וויטאל (שירון הגדיר כנחלת בנימין של פלורנטין), ואנחנו נעבור תחנה תחנה עם הביסים הנהדרים שחווינו.

התחלנו עם לה טיגרה, מסעדת פיצות נאפוליטנית של ירון, דודי ואמיר הקיימת כבר מעל 4 שנים. היא הוקמה כמשבר גיל 40 של דודי ושל ירון, ועם ההחלטה לעשות פיצה נאפוליטנית ירון נסע ללמוד בנאפולי ודודי ניהל מחקר מקיף ודאג להשיג את כל חומרי הגלם ביבוא מדרום איטליה. ביחד הם עיצבו את החלום ונולדה הנמרה. לפני שנה אמיר הצטרף והביא איתו ידע חשוב בשירות לקוחות, אווירה וניהול מערכות, ובקרוב יפתח סניף נוסף בצפון העיר.

כל המנות העיקריות בתפריט הן פיצות נאפוליטניות בהתפחה של 72 שעות ואפיה קצרה מאוד בטאבון (שהגיע גם הוא מאיטליה) בטמפרטורה של 450 מעלות. כל חומרי הגלם, כולל המשקאות, מגיעים מחבל המקור בדרום איטליה.

כשמבחר הפיצות הוא גדול וכולל טופינגים מאוד מיוחדים. אנחנו טעמנו את פיצה פיאמה (76 ₪), עם רוטב תרד, תפו״א, מוצרלה, שמנת חמוצה, בצל ירוק וצ׳ילי חריף. שילוב שהעיף אותי ממש, עם בצק כל כך קליל וחריפות כיפית.

לה טיגרה, הרב יצחק ידידיה פרנקל 9, ב׳-ד׳ 17:00-00:00, ה׳ 17:00-01:00, ו׳-שבת 13:00-00:00.

המשכנו לאחים בנץ מוסד בפלורנטין, שם נפתח הסניף הראשון לפני 13 שנים ושייך לאחים בן ומתן בזילר. אחים שמאוד מבינים בבשר ומאוד מקדשים את הקונספט של היותם אחים, וניתן לראות זאת בעיצוב ובבחירת הפריטים בחלל.

המקום התחיל כבר עם מטבח ארגנטינאי שמכר אמפנדס וצ׳וריסו מבית אבא מושון. עם הזמן מנת ההמבורגר שלהם כיכבה והמקום משך אליו חובבי בשר. אחרי שנה של פעילות הם הבינו שההמבורגר הוא הקלף המנצח וכך הפכו את המקום למסעדת המבורגרים. בעקבות ההצלחה המקום גדל פיזית כדי להכיל את ציבור הקרניבורים התל אביבים והיום יש להם גם סניף תל אביבי נוסף באבן גבירול.

המנה המרכזית היא כמובן ההמבורגר בקר 200 גרם (48 ₪), עם אפשרות להוסיף הרים של טופינגים מעליו, ומנות עוף/בשר נוספות. הרבה מכורים במיוחד גם לתוספות שלהם כמו צ׳יפס שום.

האחים בנץ, הרב יצחק ידידיה פרנקל 4, א׳-ד׳ 12:00-23:30, ה׳, שבת 12:00-00:00, ו׳ 12:00-18:00.

מקום חמוד נוסף שנפתח בשכונה הוא אוניגירי-יה. פתחו את המקום שרונה ובעלה, יושי סאטו, אליהם הצטרף גם הבן. יושי הוא עולה מיפן, שנמצא בארץ כבר 16 שנה, ועובד שנים בתחומי הבישול היפני בארץ (סושי בר בזל, מטבחים של מייקרוסופט ואפל).

הוא הגשים חלום ופתח מקום קטן ובו בעיקר אוכל רחוב יפני, עם מנות כמו מרק מיסו, אוניגירי סלמון, אוניגירי מיקס ואוניגירי צמחוני עם ירקות.

אכלתי את המרק מיסו (22 ₪) שלהם שהיה נהדר, צח ומענג וסלמון אוניגירי (25 ₪) עם סלמון אפוי, שהיה נשנוש טעים.

אוניגירי-יה, פלורנטין 34, א׳ 15:00-22:00, ב׳-ה׳ 13:00-22:00, ו׳ 12:30-15:30.

אחת התחנות שכנראה לא אצליח לשכוח לעולם אחרי הסיור הזה היא ניבו גריל.

המקום של ג׳אן שקיים אמנם שנתיים, אבל הסיפור שלו מתחיל לפני כמעט עשור, כשבני משפחת אולגון ניהלו את מוטפאק בתל אביב והעניקו לקהל הישראלי דונר טורקי אמיתי ומנת איסקנדר לפי הספר. אחרי 7 שנים של פעילות המקום, ההורים של ג׳אן החליטו לחזור לטורקיה ואיתם גם סיח השווארמה. הם מכרו את מוטפאק וג׳אן ואישתו פתחו את ניבו (על שם הבן שלהם ניב) בפלורנטין, מקום שהכין רק קבב. עד שהאבא חזר לביקור, הכין באקראיות סיח שווארמה עם ג׳אן ומכאן לא הייתה דרך חזרה, ההורים חזרו לישראל ומאז בניבו מוכרים את השווארמה הטורקית הנהדרת של המשפחה.

הם לא כשרים, וההיילייט שלהם הוא מנת האיסקנדר, שווארמה בצלחת, הכוללת יוגורט, חמאה מומסת ורוטב עגבניות.

סיח השווארמה שלהם עשוי מכבש ועגל יחד, שומן, בשר טחון שהם מכינים וביניהם סטייקים של כבש שכולם יחד יוצרים מעין קבב אחד גדול סביב העמוד. כך שלקראת כל מנת שווארמה (50 ₪) מתבצע גילוף דק ומפתה של חלקיקי שווארמה טעימים השונים בצורתם ומראם מהשווארמה שאנחנו רגילים לאכול. שווארמה כל כך טעימה שלא יכולתי להפסיק לנשנש אותה, מתובלת כל כך טוב, עם דקיקות של הבשר שהופכת אותו למעין סטייק שווארמה ממכר. אצלי בכל ביס שווארמה יש גם נגיעה של צ׳יפס וכאן הוא היה ממש כמו פעם, ספוג, עסיסי וחתוך במקום.

ניבו גריל, חיים ויטאל 2, א׳-ה׳ 11:30-20:00.

חוזרים אחורה כמה צעדים ומגיעים למסעדת אלמז. מסעדה אתיופית אותנטית של אלמז ואשר, שף עם ניסיון של מעל 25 שנים במגוון מסעדות בארצות הברית שהחליט להגשים את החלום ולפתוח מסעדה משלו שתביא את המטבח האיתופי העשיר והמסורתי עליו גדלו לקהל הישראלי.

נוכל למצוא בה אוכל אתיופי ביתי ומגשי אירוח מפנקים. הקונספט כולו סביב קומבינציות שונות על אינג׳רה, ליחיד, לזוג, לקבוצה, בשרי, צמחוני, טבעוני.

אלמז, הרב יצחק ידידיה פרנקל 9-1, א׳-ה׳ 12:00-00:00, ו׳ 12:00-15:30.

מכאן המשכנו למסעדת קוקו נקו. מקום שנפתח בתחילת השנה על ידי ירון ודודי מלה טיגרה. ליוותה אותם בתהליך הפתיחה ועיצוב המקום מיסאטו בכר, שנולדה וחיה ביפן עד שהגיעה ארצה לפני 12 שנים. הבאז סביב הפתיחה היה גדול מאוד ועד היום כשמגיעים אפשר לפגוש תור בכניסה, אמנם לא כמו בהתחלה, אבל הוא קיים לזכר הימים העמוסים.

התפריט מאוד ברור, 3 סוגי מנות, גיוזות, ראמן, אטריות סובה גומא וקינוח של פנקייק יפני. טעמנו מהתפריט עצמו טורי פאייטן ראמן (72 ₪), עם צ׳אשו פרגית, בק צ׳וי, כרוב, נבטים, ביצה ואצה. ראמן עם ציר עומק מאוד, טעם העוף היה כל כך בולט ועוצמתי וממש ממש אהבתי את זה. שאר המרכיבים היו לתפארת בפני עצמם, וזה היה ראמן מענג כל כך.

המשכנו למנת אטריות סובה גומא (69 ₪), עם צ׳אשו טופו, ברוקולי, נבטים, שעועית ירוקה, מלפפונים, כוסברה, אגוזי מלך ואדממה. אטריות נגיסות נהדרות עם קרם שומשום יפני בוייב בוטני מהמם. אני מכורה למנות אטריות לסוגיהן, וזאת הייתה מנה נהדרת.

לקינוח מחכה לכם הפנקייק היפני (52 ₪), פנקייק סופלה שהוא בדיוק כמו שהוא נשמע, מעין הכלאה בין פנקייק לסופלה, בעיקר בשל היותו תפוח בהרבה מהפנקייק שאנחנו מכירים. בקוקו נקו הוא מוגש עבה, אוורירי וגדול עם קצפת. יש תהליך הכנה מאוד סדור, דקות ספורות לפני כל פעולה ומפעל מהפנט של בלילה. בכל מנה 2 יחידות ויש 3 טופינגים אפשריים - שוקולד חלב ותותים/בננה, שוקולד לבן ומאצ׳ה וקרם אוסקה (גבינת שמנת מתוקה ומוקצפת) ואמרנה.

קוקו נקו, פלורנטין 5, ב׳-שבת 12:00-15:30, 17:00-23:00.

סיימנו עם קינוח נוסף, גלידה טעימה של אניטה. בפלורנטין נוכל למצוא סניף של רשת הגלידריות אניטה, שבבעלותה גם רשת גולדה. הרשת התחילה מסניף ראשון בנווה צדק בשנת 2002 והגיעה לכבר מעל 15 סניפים ברחבי העולם, ומפעילה גם את המותג גולדה בישראל.

הסיפור של קבוצת אניטה הוא סיפור משפחתי שהתחיל במטבח הביתי של אמא אניטה, שהייתה מכינה ריבות ביתיות ומאפים מיוחדים, שעם השנים השתלבו בתוך טעמי הבית של הגלידות האייקוניות של הרשת.

ניר, האח הקטן ייצר את טעמי הגלידה בקפידה רבה ואף המשיך לפתח טעמים ומוצרים ייחודים, עד שבשנת 2002 פתח יחד עם אחיו עדי גלידריית בוטיק ראשונה בשכונת נווה צדק בתל אביב, שהפכה עם השנים לרשת גלידריות בינלאומית המונה כ-20 סניפים בעולם.

אניטה, פלורנטין 3, ב׳-שבת 12:00-15:30, 17:00-23:00.

זאת הייתה התחנה האחרונה של היום, ובאותם רגעים הרגשתי שאני ללא ספק מופתעת בטירוף מהסיבוב הטעים הזה. לא יכולתי לדמיין מעולם שכך יראה אחר צהריים בפלורנטין. יש כמובן עסקים נוספים שלא נכללו בסקירה הזאת, אבל אלו שכן חוויתי היו מצוינים ושווים ביקור בהול.

רוצים בכל זאת להמליץ על מקומות נוספים שלא כללתי בכתבה? מוזמנים להגיב בתחתית הפוסט.